 |
| דיוקן עצמי, סנטרל פארק, ניו יורק מאי 2010 |
שמי ערן אבן.
אני מצלם. מתעד, מתחבא מאחורי העדשה, מתרחק בסיועה מהזירה, נותן לה לקרב אותי אל אנשים, חווה אותה ודרכה.
את הצילום, ודרכו גם את עצמי, גיליתי אי שם בתחילת המילניום.
אחרי הצבא, מובטל או עובד בשכר אבטלה, חייתי (זו כנראה ההגדרה הנכונה) עם חברה טובה, מוראג, בעודה סטודנטית לעיצוב פנים עם פזילה קשה לעולם האמנות, עולם אליו התגלגלה זמן קצר לאחר מכן.
לתרגילים בשיעור סטודיו בצילום, מוראג "הזדקקה לשירותיי" כאסיסטנט, זה שיגיד לה מה נכנס לפריים, שיפתח ויסגור צמצם על פי מד-האור ועל הדרך - לימדה אותי את העולם הזה.
ועודי - לא מבין מה אני רוצה. לא אוהב את מה שאני רואה. וגם קצת את עצמי.
לאחר כמה חודשים של התנסויות אין סופיות במצלמת פילם 35 מ"מ פשוטה, קניתי באחת מחנויות הצילום של תחילת אלנבי מצלמת אולימפוס יד שנייה OM10 חצי אוטומטית.
אני מצלם. מתעד, מתחבא מאחורי העדשה, מתרחק בסיועה מהזירה, נותן לה לקרב אותי אל אנשים, חווה אותה ודרכה.
את הצילום, ודרכו גם את עצמי, גיליתי אי שם בתחילת המילניום.
אחרי הצבא, מובטל או עובד בשכר אבטלה, חייתי (זו כנראה ההגדרה הנכונה) עם חברה טובה, מוראג, בעודה סטודנטית לעיצוב פנים עם פזילה קשה לעולם האמנות, עולם אליו התגלגלה זמן קצר לאחר מכן.
לתרגילים בשיעור סטודיו בצילום, מוראג "הזדקקה לשירותיי" כאסיסטנט, זה שיגיד לה מה נכנס לפריים, שיפתח ויסגור צמצם על פי מד-האור ועל הדרך - לימדה אותי את העולם הזה.
ועודי - לא מבין מה אני רוצה. לא אוהב את מה שאני רואה. וגם קצת את עצמי.
לאחר כמה חודשים של התנסויות אין סופיות במצלמת פילם 35 מ"מ פשוטה, קניתי באחת מחנויות הצילום של תחילת אלנבי מצלמת אולימפוס יד שנייה OM10 חצי אוטומטית.
שגרת יומינו, שלי ושלה, היתה כזו שבה, כמעט על פי תורנות, מדי יום אחד מאיתנו עולה על האופניים/ קו 4/ רגלי לעבר הפוטו, במשכנם הישן על אלנבי ליד פינת רחוב מונטיפיורי. מדי יום סרט צילום, לפעמים גם שניים. נסיעה למסירה, נסיעה לאיסוף כשעתיים מאוחר יותר. בתקופה של כמה חודשים מצאנו את עצמנו עם כמה מאות תמונות בפורמט הדוגמאות האלמותי של הפוטו.באותה התקופה התחלתי לצלם את עצמי.
מאז גיל 15 ועד אותו גיל 22 כמעט ואין לי תיעוד של עצמי. לא אהבתי להצטלם, התוצאה תמיד נראיתה לי נוראית. העדפתי להימנע ולשכוח. תיכון-צבא-חיים אישיים חלפו להם עם שלוש או ארבע תמונות בערך.
את הצילום הנחתי בצד זמן קצר לאחר תחילת לימודי עיצוב אופנה בשנקר, אי שם בשנת 2003. קניתי מצלמה דיגיטלית ראשונה, לתוצאות מהירות, לעבודות בית ספר, תיעוד תהליכים ולוחות השראה - שימוש מסחרי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. מצלמת הפילם הונחה עמוק במגירה.
מאז עברה המצלמה כמה וכמה מגירות אך לא חזרה לשימוש.
ביום מן הימים, לאחר תיקון תריס יקר למדי, אולי אשוב ואשתמש בה.
את הדיגיטלית SLR קניתי לפני פחות משנתיים, במטרה להחזיר את הפורמט הזה לחיים. לחיי שלי.
מאז גיל 15 ועד אותו גיל 22 כמעט ואין לי תיעוד של עצמי. לא אהבתי להצטלם, התוצאה תמיד נראיתה לי נוראית. העדפתי להימנע ולשכוח. תיכון-צבא-חיים אישיים חלפו להם עם שלוש או ארבע תמונות בערך.
את הצילום הנחתי בצד זמן קצר לאחר תחילת לימודי עיצוב אופנה בשנקר, אי שם בשנת 2003. קניתי מצלמה דיגיטלית ראשונה, לתוצאות מהירות, לעבודות בית ספר, תיעוד תהליכים ולוחות השראה - שימוש מסחרי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. מצלמת הפילם הונחה עמוק במגירה.
מאז עברה המצלמה כמה וכמה מגירות אך לא חזרה לשימוש.
ביום מן הימים, לאחר תיקון תריס יקר למדי, אולי אשוב ואשתמש בה.
את הדיגיטלית SLR קניתי לפני פחות משנתיים, במטרה להחזיר את הפורמט הזה לחיים. לחיי שלי.
